ילדיה של דיאנה דדבייב ז"ל כותבים לה: "אמא מהממת ויפה שלנו, שלא תהיי חולה בשמיים" כתבה בישראל היום מאת טל אריאל יקיר 2/2/23
הם מציירים לה לבבות תמימים, מפריחים לכבודה בלונים עם כיתובים, והבכורה, בת התשע, גם כתבה מכתב הספד קורע לב - שאותו תקריא באזכרה המתקרבת • במלאת שנתיים לרצח המזעזע של דיאנה דדבייב ז"ל בידי בעלה השוטר, אמיר רז, מנסים ילדיה, שהיו עדים לזוועה וגדלים כעת בבית הוריה, לשמור על שגרת חיים בצל הטראומה • המשפחה מבקשת להעביר מסר לרוצח: "שיפסיק לעכב את המשפט שלו, ושיחשוב על טובתם של הילדים"
פעם היינו עושות הרבה כיף ביחד ועכשיו כבר לא, כי את איננה. הייתי רוצה שתחזרי אלי, כדי שנוכל להמשיך לעשות זמן אמא וא'. אני והאחים שלי מתגעגעים אלייך המון, ואף אחד לא יוכל להחליף אותך בחיים. אבא עשה מעשה נורא וחמור, שעשה אותי עצובה מאוד" (מתוך הספד שכתבה א', ושאותו תקריא באזכרה במלאת שנתיים לרצח אמה)
מעיני השקד של א' בת ה־9, בתה הבכורה של דיאנה דדבייב ז"ל, ניבטת עצבות עמוקה. גם כשהיא מחייכת, ומפיה בוקע צחוק מתגלגל - ההבעה נותרת נוגה. בחודש האחרון שאלה א' אינספור שאלות על האזכרה לאמה, שתתקיים בעוד שבוע וחצי. היא לא מעכלת שחלפו שנתיים מאז ירה אביה, השוטר אמיר רז, בקור רוח באמה, כשהיא ואחיה נאלצים לצפות במחזה המחריד.סבה וסבתה, אבנר ונלי דדבייב, שמגדלים את א' ואת שלושת אחיה הקטנים, הסבירו לה בעדינות את משמעותו של אירוע הזיכרון. דודתה, מריאנה דיין, סייעה לה בכתיבת הספד מרגש, שאותו תקריא מול המשפחה, חבריה של דיאנה והנשים שבהן טיפלה כיועצת זוגית מוערכת, עד להירצחה.בכתב עגול, ילדותי ומסודר רשמה א' את מילותיה קורעות הלב. "אמא שלי יקרה", פתחה בכאב, "אני מנסה להבין כל הזמן למה אבא עשה את מה שעשה. הייתי רוצה שנחזור להיות משפחה כמו פעם, ולחבק אותך כמו פעם. אמא שלי, אמא דיאנה, אני כל כך אוהבת ומתגעגעת, וקשה לי שאת לא פה. סבא, סבתא והדודה עושים הכל כדי שיהיה לנו טוב ביחד. עם זאת, זה לא משנה את העובדה שהם לא את. אנחנו מפחדים כל הזמן מאז היום ההוא שאבא הרג אותך, ובא לי שנפסיק לפחד."את יכולה בבקשה לשמור עלינו מלמעלה עם האור שלך? את יכולה לדאוג בבקשה שלא יקרה לנו כלום? אני מבטיחה לשמור על האחים שלי פה לנצח, כמו ששמרתי עליהם ביום שבו אבא הרג אותך. שמרתי שלא יקרה להם כלום, וככה עד היום".את ההספד חתמה א' בציור לב ענק, בתוכו כתבה את המילה "הסוף", ועיטרה בלבבות צבעוניים.
דינוזאורים על הרצפה
את דלת ביתה של משפחת דדבייב בתל אביב פותח ב' בן ה־6.5, כשהוא בתחפושת נינג'ה, עם הרעלה על הפנים. "אני סמוראי", הוא מתקן בהתרסה ומצביע: "תראו, יש לי חרב". ליד השולחן יושבת א' ושוקדת על ההספד שכתבה. לידה מונחים ציור עם לבבות בסגול, כחול וצהוב, וקופסה עם סליים שהכינה בעצמה. "כולם בכיתה שואלים מה הסוד של הסליים שלי, אבל אני לא מגלה", היא מחייכת.
ג' בת ה־5 יושבת לידה ומבקשת שתצייר לה לב גדול ולב קטן. "אני רוצה לעשות לאמא ציור של קשת בענן", היא מסבירה. "תסדרי לי את הצבעים של הטושים ותציירי לי גם ציפורים". ד' הפעוט, שהיה רק בן שנה כשאמו נורתה לעיניו, חוצה את הסלון על קורקינט כחול, וצהלות של שמחת ילדים בוקעות מפיו.הבית, שמסודר תמיד בקפידה, נראה כעת כגן ילדים אחרי סופה. דינוזאורים מפוזרים על הרצפה, לא הרחק מהם רהיטים של בית הבובות החדש של ג'. מסביב ניירות, עפרונות צביעה וטושים. ד' דורס הכל בקורקינט, מתנגש בדלת המרפסת - ומשם רודף אחר אחיו לחדר השינה המשותף שלהם."אני מקווה שאנחנו עושים מספיק כדי שהם יהיו מאושרים", לוחשת נלי ועיניה דומעות. "אני לא יודעת איך היינו מחזיקים מעמד לולא הם. כשהם צוחקים ומחייכים, הלב שלנו נמס". אבנר מקשיב לה בדממה. הוא מחבק את ב' הקופצני, שמספר כי בשנה הבאה יעלה לכיתה א'.
אבנר ונלי דדבייב עם מריאנה דיין (במרכז) ואחד מבניה של דיאנה. "מדברים איתם לעומק", צילום: אפרת אשל
